לפעמים לא ברור אם ההצפה היא מבפנים או מבחוץ.

"אני מתה על גשם", היא אומרת. "אוהבת את הרעש, את הריח, אוהבת לראות אותו יורד מהשמיים. כנראה שזה קשור לזה שגדלתי במדבר, שם כל גשם היה אירוע חגיגי". 

אני מסתכלת על הגשם שמכה בחלון ושואלת אותה אם זה אומר שהיא נהנית בשבוע הזה, שבו ירד גשם כמעט בלי הפסקה. "האמת, לא יודעת. הימים האחרונים היו כ"כ גשומים, גשם חזק, רועש, אלים... לא הגשם שאני אוהבת".

במחשבה שלי, אולי זו בכלל היא, שמרגישה מוצפת? מהחיים האלה, מהשנה הזו? ממה שעוד ממתין בהמשך?

אולי זה לא הגשם. אולי זו אני.